דרמה - סיפור קצר

דרמה נולדה במחצית הראשונה של שנות השמונים להורים במחצית השניה של שנות השלושים לחייהם  ולכן השאלה הפוליטית הראשונה ששאלה הייתה "אימא, מה זה אינתיפאדה?". השאלה השניה הייתה פחות ממוקדת, "למה אבא סרבל?"

תשובתה של האֵם הייתה אופיינית לתשובה של אימהות ממרכז הארץ בשלהי שנות  השמונים, "אינתיפאדה זאת מלחמה  לא פרית נגד ילדים בגיל שלך ממש שבמקום ללכת לבית הספר ולחוגים נאלצים לחיות תחת משטר דיכוי שלא מותיר להם ברירה אלא לצאת לרחוב ולהלחם באמצעים מאולתרים כמו אבנים ובקבוקי תבערה מול צבא מצויד היטב אך חסר כל עקבות מוסריות ויכולת שיפוט על-פי אמות מידה של צדק אוניברסאלי". התשובה השנייה הייתה, "אבא לא סרבל, הוא סרבן".

מצוידת בתשובות אילו, יצאה דרמה אל הדרך הארוכה של גיבוש מודעות פוליטית וחברתית. לפיכך אין להתפלא שהצעד המרדני הראשון של דרמה הנערה כנגד הוריה התבטא בדמותו של יגאל, שמעבר להיותו נער צנום, מופנם ורווי פצעי בגרות, היה גם בנם החמישי של זוג עולים צעיר מאמריקה שלאחר חניית ביניים קצרה בת שלושה חודשים במרכז קליטה באשדוד, עבר לישוב המתפתח עפרה שמעבר לקו הירוק על מנת לתקוע שם יתד ולתמיד.

דרמה לא חשבה על יגאל במונחים של "צעד חתרני" כאמהּ. היא גם לא קראה לו "המתנחל" כאביה. היא אפילו לא ראתה בו "גשר לקירוב לבבות" כפי שהסבירה המורה הליכודניקית להוריה. היא קראה לו בכינוי שהכעיס והחריד את אמהּ יותר מכל, היא קראה לו "חבר שלי". לא "החבר" רק "חבר". אפילו ללא הא הידיעה די היה בכינוי זה בשביל שהאֵם תעשה סדר במלתחה של בתהּ. כל החצאיות עם גזרה מתחת לקו הברך נעלמו, כך גם השָל מהצמר וכל המטפחות. בארון נשארו רק חולצות בטן וג'ינסים קרועים. לייתר בטחון החביאה האֵם גם את כל חולצות הפלנל המשובצות שמצאה בבית ורכשה לבתהּ שתי חצאיות מיני בצבעי ירוק וכתום זרחני. אך גם האקט החינוכי וההגנתי הזה לא עצר את דרמה מלהכריז ערב אחד נחרצות כי היא מתעתדת להעביר את השבת הקרובה בבית משפחת אליקים שבעפרה. הסיבה להכרזה החד משמעית, הנחרצת והלא אופיינית לדרמה, בדרך כלל נערה המבקשת רשות, הייתה הבשלה פנימית שלה והכרה בעובדה שהיא מוכנה לנשיקה ראשונה. ולמרות שבתחושה פנימית הרגישה כי מה שלא התרחש במפגשים בתל אביב, ספק אם יתרחש גם במגרשו הפרטי של יגאל בעפרה, החליטה דרמה לתת לקדושת השבת והמקום הזדמנות לנסוך בלב הנער אומץ ויוזמה שיגרמו לו לנשקה. מפאת חוסר ניסיונה לא ידעה דרמה כי במגזר היהודי לאומני, אף יותר מאשר במגזר החילוני, הדור הצעיר נוטה לשמרנות ככל שמקרבים אותו להוריו ולא להפך. למזלה של דרמה, וגם של אמהּ, בא רצח רבין ונתן לשתיהן הזדמנות אחרונה, הזדמנות לאֵם לבטל את רוע גזירת השבת ביש"ע ולהחזיר את הבת הסוררת ליחכו של השמאל השפוי, והזדמנות לדרמה לקבל נשיקה.

בהתחלה נראה כי הדברים מסתדרים בכיוון הרצוי. שלושה ימים נהדרים של בכי וחיבוקים, ליטופים וניחומים עברו על דרמה והחבר יגאל בכיכר. אפילו נמנומים משותפים וידיים שנגעו לא נגעו בשוגג או שלא. מעולם לא הייתה דרמה מאושרת כבימים אלו, הידעונים נבאו נשיקה ראשונה. אולם הסדקים לא אחרו להופיע, והפרדוקס החל זועק. רצח פוליטי אומנם מקרב ויוצר אינטימיות, אבל הוא בהחלט לא קרקע נוחה למזמוזים. ולמרות הגיטרות והשיר לשלום, הכיכר זה לא וודסטוק וילדיי הנרות הם לא ילדי הפרחים. עוד עובדה, טכנית לכאורה, שיצרה סדק בנחישותה של דרמה הייתה שמו של החבר. שלא במודע ומבלי שאמרה זאת לעצמה במילים מפורשות, הרגישה דרמה אי נוחות מסוימת כל פעם שחשבה על כך שהיא עומדת להתנשק בכיכר שבה נרצח יצחק רבין עם נער שקוראים לו יגאל.

הראשונה שהבחינה והצביעה על העובדה המעיקה הקשורה בשם הייתה כמובן אמא של דרמה, שבניסיונה רב השנים ובתבונתה כאם השכילה רק לזרוע את נבט הספק על ידי ציונה של העובדה הפשוטה ויתרה מכך השכילה לנסח זאת כשאלה, "קוראים לו יגאל, נכון"?

צמרמורות עברו בגבה של דרמה  כשדמיינה כיצד אחותו  הגדולה של הנער, יפעה, לבושה חצאית ארוכה ושערה קלועה צמה, פוסעת בכיכר וצועקת "יגאל, יגאל, איפה אתה?" בתקווה לאתר את אחיה. כמה נזדעזע דרמה כאשר דמיינה את עיניי כל יושבי הכיכר המופנות אליה ואל האחים המתנחלים. מצוקתה של דרמה החלה דולפת החוצה, ואפילו אמהּ התקשתה להסתיר את רחמיה והשיאה לבתהּ את העצה היחידה שחשה כי תפתור את הבעיה, "למה שלא תעשי עגיל באף"? הצעה, שבצר לה, לא נדחתה על הסף על ידי הבת שנפשה נקרעה בין שמירה על סטטוס קוו פרוביזורי לבין הרצונות ההורמונלים המפעפעים בגופה הצעיר.

יגאל, לאומתה, בכהות חושים האופיינית לאו דווקא למתנחלים לאומניים כי אם לנערים בני חמש עשרה, לא הבחין בתמורות המתחוללות בנפשה של דרמה. יותר משהיה מודאג מהתפתחות היחסים הבין אישים, הדאיגה אותו השהיה המרתונית בכיכר שבגינה נבצר ממנו לנקות את פניו ולהשתמש בתכשירי הפלא למניעת פצעי הבגרות. אינסטינקט גברי קדום גרם לו לחפש את שורש הבעיה על פני השטח. ופני השטח הלכו ונתכסו נקודות אדומות לבנות ככל שנקפו ועברו להם ימי האבל. בסופו של דבר, כשאחותו הגדולה יפעה אכן הגיעה לכיכר בדרכה הביתה חזרה מהאולפנה ודרשה מאחיה בשם הוריהם לשוב איתה לביתם שמעבר לקו הירוק, חרק יגאל שיניים כמס שפתיים, הבטיח לדרמה שיחזור, ועזב עם אחותו חזרה לביתם שם יוכל לתת מרגוע וטיפול ראוי לפניו הבוערות בהתבגרותן.

למרות שלא הודתה בכך בהתחלה, ובטח שלא באוזני אמהּ, אבן גדולה נגולה מעל ליבה של דרמה. מעתה הייתה פנויה להביט על הכיכר ויושביה בעיניים אחרות לגמרי. עיניהם של הצודקים. עיניהם של הנפגעים האמיתיים שבדלת אמות געגועיהם וסבלם חזק משהוא בחוצות. עיניו של יצחק או כפי שכינו אותו חבריו "איצקו". עיניים כחולות של נער בן שבע עשרה וחצי בן קיבוץ בגליל התחתון.

מעבר להקלה הסוציו-גיאו-פוליטית שבמעבר מיגאל ליצחק, מושא אהבתה החדש של דרמה היה בעל פנים חלקות יותר (אם כי לא ממש חלקות) ובעל שם משכנע בהרבה.

אולם חורקים ככל שהיו יחסיהם של דרמה ויגאל, עדיפים היו על פני הקשר החדש אשר בלא טיפת ציניות ניתן יהיה  לכנותו כקשר חד צדדי, ורק דוק דק של אבל לאומי הצליח להסתיר מדרמה את חוסר היחס לו זכתה מצידו של הנער הפופולרי. למביט מהצד יהיה ברור שפער הגילים וסטאטוס חברתי שונה אינו מאפשר קשר בין דרמה ליצחק שתמיד היה מוקף  בעדת מעריצות בעלות חזה מפותח בהרבה משל דרמה ואשר לא הפסיקו לדבר בערגה על יצחק השני. איצקו לא היה נגיש לדרמה ולו למשפט אחד. לפיכך  אין להתפלא שכאשר ערב אחד דיברו המעריצות של יצחק על חיוכו של המנוח אשר הביע רוך ועדינות, פלטה דרמה את המשפט הנורא מכל, "בכל זאת זה היה רבין שאמר לשבור ידיים ורגלים".

דממה כבדה השתררה ודרמה, שבסך הכל ניסתה להשתלב בשיחה ולהבהיר ליצחק, הנער, שהיא קיימת ויתרה מכך שהיא אינטליגנטית, רהוטה ושולטת בהיסטוריה הקרובה של הציונות, החלה לגמגם הסבר כלשהו על ימי האינתיפאדה החשוכים בהם החוקים לא היו ברורים. ככל שהסתבכה בדיבורים, צפו ועלו הדעות האולטרה שמאלניות של אמהּ המצדדות באביה הסרבן. למרבה האירוניה, הדבר שהרגיז את שאר הנערות יותר מכל האזכורים של תקופת האינתיפאדה וקשירתו של רבין לממשלת האיחוד הלאומית של שמיר והליכוד, הייתה העובדה שדרמה קראה לו "רבין" ולא "יצחק". היה בשימוש בשם רבין נימה לא אישית אשר התפרשה כהתנשאות שלא לומר חילול קודש. הבנות, שזיהו מיד את כוונתה הפתטית של דרמה לגזול את תשומת הלב מהן, החלו להחליף ביניהן מבטים מלגלגים וגיחוכים סתומים שעד מהרה התחלפו במבטים נדהמים וזועמים בעיקר לנוכח הופעתו של נער צעיר עם ציציות וכיפה נוטה לצד שעמד מאחורי הדוברת החדשה והניח את ידו ברכות על כתפה.

בהתחלה, בלהט הגמגום, לא הרגישה דרמה ביד המונחת. אולם חלחלת ההמון סביבה והמבטים הנעוצים אל מעבר לכתפה גרמו לה להסב את ראשה, לראות את הפנים רוויות פצעי הבגרות ולקרוא בתדהמה, "יגאל!?" בעוד שזה האחרון נוטל אותה לבין זרועותיו השדופות והלבנות ומנשק אותה בהחלטיות כפי שהבטיח לעצמו שיעשה.

כזו הייתה הנשיקה הראשונה של דרמה. בכיכר מלכי ישראל, ליד המדרגות השניות, עם נער ביישן בשם יגאל, שמסביבם אלפי נרות.


נכתב ב- 1996